top of page

שני סיפורים קצרים ותובנה אחת על המפגש של המזרח והמערב

אנחנו כבר מריחים את הסוף ומתרגשים לקראת החזרה הביתה אחרי כמעט 5 חודשים של מסע משפחתי במזרח. יש המון זוויות שבהם אפשר לסכם את הפרק הזה, אבל מה שמתחשק לי לשתף כרגע זאת דווקא הזווית התרבותית. אולי בהמשך השבוע אכתוב גם פוסט על הזווית המשפחתית עם תמונות מסרי לנקה ותאילנד שטרם פרסמתי כדי שתוכלו לטעום גם מהחוויות שהיו לנו במדינות האלה.

המפגש בין מזרח למערב הוא תמיד מפעים ולעיתים מאתגר. פעם, כשהייתי צעיר והשלכתי על עצמי ועל התרבות שלי הרבה ביקורת שנבעה ממצוקות תת-מודעות, הייתה לי תפישה רומנטית על המזרח. חשבתי שהם חיים את חייהם באופן הרבה יותר נכון מאיתנו, בני ובנות תרבות המערב. ראיתי את כל החולאים של התרבות שלנו משתקפים מתוך המסעות שלי למזרח, בעיקר להודו.

מאז בגרתי וראיתי איך הביקורת שלי נובעת, בין היתר, מכל מני הטיות תרבותיות ורגשיות. יש לי אפשרות היום לראות פרספקטיבה הרבה יותר רחבה ממה שהייתה לי פעם. אחת החוויות שתמכו בהרחבת הפרספקטיבה הזו היא קורס שעשיתי תוך כדי הטיול בהנחיית Naama Oshri הנפלאה על אחד מהאנשי הטיפול וההגות החשובים ביותר במאה האחרונה - קרל גוסטב יונג.

יונג היה אחד מהמערביים הראשונים שהגיעו למזרח, ובאמת ניסו ללמוד מה יש לתרבות הזו להציע, בלי ההתנשאות המערבית הקלאסית, מחד, אבל גם בלי הרומנטיקה שמאדירה את התרבות הזו על פני תרבותו שלו מאידך. יונג הבין שהוא לעולם יהיה בן תרבות המערב, ולכן, מצד אחד, לא יהיה נכון לאמץ אורח חיים מזרחי, אבל, מצד שני, יש לנו אפשרות ללמוד המון על עצמנו ועל העולם אם נאפשר לתרבות הזו לגעת בנו בעדינות, ולהוסיף לנו עוד רובד לתפיסת העולם.

זה בדיוק מה שקורה לי כל פעם שאני מגיע למזרח. אני נזכר בעוד דרך להיות אנושי. הפעם גם קרה לי משהו שלא קרה בביקורים הקודמים - ראיתי גם מה יש לתרבות המערבית שלנו לתרום לחברים.ות כאן במזרח ולא רק מה להם.ן יש לתרום לנו. אדגים את התנועה הדו-סטרית הזו של הידע משתי התרבויות דרך שני סיפורים שהתרחשו באחד המקומות הקדושים ביותר להודים - רישיקש על נהר הגנגס.

הסיפור הראשון הוא על בחור הודי צעיר עם אנגלית טובה שמיה ואני פגשנו על גדות הנהר. הוא אמר שהוא מחפש גורו. שאלתי למה הוא צריך גורו, והוא אמר שהוא מבולבל ומחפש הדרכה. נשמע הגיוני. שמתי לב דרך שפת הגוף שלו שהוא במשבר רגשי. רבע שעה לתוך השיחה הסתבר שהוא נאנס בתור ילד בן 13 וסובל מתסמינים פוסט טראומטיים שהלכו והחריפו בזמן האחרון. לטענתו מעולם לא סיפר את זה לאיש עד כה.

ברגע הזה כבר היה לי ברור שהוא לא צריך גורו, אלא טיפול נפשי ממומחה.ית שמכיר.ה לעומק את הנושא של פגיעה מינית (זה טיפול עם מאפיינים מאוד ייחודיים). לא אמרתי את זה באופן ישיר אלא התעניינתי מה הוא רוצה להשיג מאותו גורו שהוא מחפש. הוא ענה "שקט נפשי". אמרתי לו שכדי לקבל שקט נפשי אמיתי, כזה שישאר לאורך זמן, הוא צריך ללכת למקור אי-הנחת. הסברתי שבתרבות שלי, כאשר יש מקרה כזה הולכים למומחה.ית לעניין הזה. אמרתי גם שההדרכה הרוחנית לא סותרת, ולפעמים אפילו תורמת לטיפול שכזה.

התגובה שלו הייתה מאוד מעניינת. קודם כל, הוא אמר שהוא בכלל לא חשב על האפשרות הזו. בתרבות שלהם כשיש קושי הולכים לקבל הדרכה מאיש רוח. יש בזה משהו מאוד יפה בעיניי, אבל גם ראיתי איך גורו כזה יכול במקרה הטוב לא לעזור לו, ובמקרה הרע להחמיר את מצבו, אם הוא לא מכיר את הנושא של פוטס טראומה כתוצאה מפגיעה מינית. לאחר מכן, הוא שאל למה אני חושב שכדאי לו ללכת לטיפול כזה, ואמרתי שהגורו עלול לא להבין מה עובר עליו ולכן לתת לו הדרכה לא מתאימה.

לקראת סוף השיחה הוא אמר שהיה לו ממש טוב לחלוק את זה איתי כי הוא הרגיש שאני ממש מבין מה עובר עליו אפילו שאני לא מכיר אותו. אמרתי לו שבדיוק על זה אני מדבר. אני יכול להבין על מה הוא מדבר כי למדתי את זה, ולכן הוא צריך מומחה.ית. ראיתי איך האסימון נופל לו. משהו באינטואיציה שלו אמר לו שהפתרון המקובל בתרבות שלו ללכת לגור, לא יהיה הפתרון הנכון הפעם.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי איך התרבות המערבית, שיודעת לשים בקדמת התודעה את מבנה הנפשי, ולהשאיר את ההתפתחות הרוחנית ברקע, יכולה לתרום לאדם הרבה יותר מאשר תרבות המזרח שמבוססת כמעט באופן בלעדי על התפתחות רוחנית. על הדפקטים של תרבות המערב כמו תרבות הצריכה, האינדיווידואליזם והניכור נאמר כבר הכל ובצדק, אבל לפעמים החלק בתרבות המערב - שקשור לקונקרטיות, סיסטמטיות, פירוק לגורמים, ויצירת מודלים, שפעמים רבות נתפס כלא-רוחני, אפילו טכני - הוא חלק מאוד חשוב שיכול להביא הקלה וריפוי. אחרי חיזוק הנפש האדם יכול להיות פנוי לעשות עבודה רוחנית הוליסטית, מיסטית ועמוקה.

הסיפור השני, שקרה כמה ימים מאוחר יותר, כמה מאות מטרים במורד נהר הגנגס הקדוש, מדגים מה אנחנו במערב יכולים.ות וצריכים.ות ללמוד מתרבות המזרח.

בתמונה שצירפתי אפשר לראות קשת אבן בתוך מקדש הינדי על גדות הנהר. בתוך הקשת יש 7 עיגולים שבתוכם ציורים של מהלך החיים הרצוי של האדם ההודי:

1. להיוולד

2. ללמוד

3. להתחתן

4. לגדל ילדים

5. לטפל בהורים

6. להזדקן ולחלות

7. למות

כן, ראיתם.ן נכון, חלק ממהלך החיים הרצוי הוא להזדקן, לחלות ולמות. איפה בתרבות שלנו מדברים.ות על חולי, זקנה ומוות כחלק מתהליך רצוי? כל החלק הזה של החיים פשוט מודחק החוצה באין ספור מנגנוני הגנה.

קצרה היריעה מלעמוד על ההבדלים של תפיסת החיים והמוות בתרבות המזרח לעומת התרבות שלנו, אבל אני מרגיש בטוח להגיד את זה - בהקשר הזה, הם.ן פשוט חיים.ות יותר קרוב לאמת. כשאדם מערבי מתבגר ואומר ש"הגוף שלו בגד בו" זה מדהים אותי כל פעם מחדש. בגידה היא אי-עמידה בסיכום ידוע מראש, והרי במקרה הטוב, אם האדם לא מת צעיר, ההסכם עם הגוף, כמו עם כל דבר בטבע, הוא שמגיל מסוים הגוף נשחק, מתבלה, חולה ואז מת. אם מישהו במקרה לא יחלה ולא ימות, אז הוא יוכל לטעון שהגוף בגד בו.

התזכורת הזאת, שמגיעה ממזרח אלנו לתרבות המערב, חשובה מאין כמוה כי היא משחררת אותנו. היא מאפשרת לנו לחיות חיים מלאים יותר כאן ועכשיו במקום להמשיך במירוץ כפול-המוטיבציה שכולנו משתתפים.ות בו - לרדוף אחרי עוד הנאה ותענוג, ולברוח מהגורל היחיד הוודאי שיש בחיים - הסוף שלהם.

שני הסיפורים האלה הזכירו לי למה אני מאוד אוהב את הצורה שקיבל תרגול מיינדפולנס בעולם המערבי. אני חושב שהאופן שבו אנחנו מתרגלים.ות מיינדפולנס בימינו מגלם בתוכו איכויות מזרחיות ומערביות בסינרגיה יפה. יש גם העמקה לעולמות הרוח האין סופיים והמסתוריים, אבל בלי לדלג או להתעלם מהמבנה הנפשי של ההולך.ת במסע אל עבר הנשגב. מקום נוסף שבו אני מרגיש בבית במובן הזה הוא Hakomi Institute of Israel מכון האקומי ישראל שמשלב פסיכולוגיה מערבית עם עולמות הרוח. אני מרגיש שבלי אחד מעמודי התווך האלה, ההתפתחות של הגוף-נפש-רוח חסרה.

טוב להיות בבית כמתרגל וכמטפל.

טוב לחזור לבית הפיזי שלי.



34 views0 comments

Comments


bottom of page