מה ההבדל בין לבנות בניין בגובה של 10 מטרים, לבין לגדל עץ בגובה של 10 מטרים?
- Amos Avisar
- Sep 5
- 3 min read

כשאני בונה בניין, אני צריך, לתכנן, להזמין את נשות ואנשי המקצוע המתאימים, לפקח שהכל הולך כפי שנכון לי. ככל שאעבוד בצורה איכותית ומהיר זה ייקבע את קצב העבודה ואת האיכות של התוצאה. כלומר, יש דברים מסויימים שלא תלויים בלי, אבל בגדול, הרוב תלוי בפעולות שלי.
כשאני מגדל עץ, אני צריך לזרוע את הזרע, להשקות ולדשן וזהו. מאותו רגע, הטבע עושה את שלו, בקצב שלו. יש לי אחריות גדולה להניח את התנאים מתאימים. אם לא אזרע ולא אשקה למשל לא יצמח כלום, ואם אזרע מנגו אין סיכוי שיצמח קיווי, אבל מרגע שאני עושה את זה המון דברים לא נמצאים בשליטה שלי. העץ יגדל בקצב שלו, יצמיח ענפים לכיוון מסוים, ייתן פירות בזמן שלו וכד'.
ויש עוד הבדל גדול - העץ הוא יצור חי והבניין לא. נשמע טריוויאלי לא? אבל האמת שרובינו לא למדנו להפנים את האמת הזו, פשוט כי לא לימדו אותנו את זה ובטח שאף אחד לא הנחה אותנו איך להתאמן בגידול עצים, וזה אימון. הרבה מאיתנו מתייחסים לנפש שלנו ושל אחרים כמו בניין ולא כמו עץ. אנחנו רוצים לגדול ולצמוח, אבל אנחנו מנסים לעצב אותה באיזמל-בנאים. בעצם, החדשות הרעות הן שאנחנו לא יכולות ויכולים לבחור את המצב הנפשי שלנו כמו שאפשר לבחור ריצוף בבניין, אבל החדשות הטובות שאנחנו לא צריכים לעשות את זה כדי להיות במצב נפשי טוב ולהינות מהפירות של העץ.
זה די ברור כשחושבים על מה הדבר הכי מעצבן שאומרים לי כשאני עצבני - "תרגע!". זה בדיוק הדבר שאני לא יכול לעשות באותו רגע. אני לא יכול לשבור את הקיר הזה הזה בנפש שלי ולשים במקומות קיר גבס של רגיעה. זה בגלל שאי אפשר לבחור מצבי נפש. אפילו שינה היא מצב נפשי שאי אפשר לבחור. כשאני אומר "אני הולך לישון" זה לא באמת נכון. כל מה שאני יכול לעשות זה לעצום עיניים, להכסות, להחשיך ולהשקיט את החדר אבל השינה יכולה להגיע ויכולה שלא. חשוב שאדאג לתנאים שיגדילו את הסיכוי ששינה תגיעה (אם אהיה ברחבת ריקודים פחות סביר שתגיע שינה), אבל השינה היא פרי של עץ, הנפש היא דבר חי.
ובאמת, ככל שאני מנסה לקדם את התהליך הטבעי, כלומר מתייחס לעץ כמו לבניין, אני בעצם מאט אותו. זה כמו לרצות שנבט יהפוך כבר לעץ על ידי למשוך אותו כלפי מעלה ולפגוע בשורשים שלו. ככל שאני אנסה להירשם, ואגיד לעצמי ש"אני חייב לישון כי מחר יש לי יום חשוב" זה רק ירחיק את השינה, או אם אנסה להירגע, אני עלול לכעוס על עצמי שאני לא נרגע ורק להיות עצבני יותר. כל מי שחווה פעם התקף חרדה יודע או יודעת שהחרדה האמיתית היא מההתקף עצמו.
בניגוד לעולם המעשה והחומר, שבו ככל שאני עובד קשה יותר אני אקבל תוצאות טובות יותר, בעולם הנפש יש כללים אחרים. באופן פרדוקסלי, ככל שאני אאחז פחות בתוצאה מסוימת ואנסה להגיע אליה מהר יותר, יהיה לי יותר פנאי, אני אהיה יותר קשוב, והסיכוי שהיא תגיעה יגדל. הבעיה היא, כאמור, שאת זה אף אחד לא לימד אותנו. תמיד אמרו לנו: "אם אתה רוצה לגרום לשינוי תלחם עליו ואל תרפה עד שהתוצאה תגיע" ובכן, זה מאד נכון, ואני בעד נחישות בכל מה שקשור לעולם המעשה והחומר. זאת שגיאה גדולה לעשות את זה כלפי העץ שבנפש.
כשאנחנו שוהים, מתבוננים, מאפשרים לתהליכים לקרות מעצמם בלי להתערב בהם, עולם שלם של אפשרויות, שפעם היה סגור, נפתח בפנינו. אנחנו רואים את הכוח העצום שיש לתשומת לב פשוטה ונוכחת לעשות שינוי אורגני בדברים שעד אז לא ידענו בכלל שקיימים, בטח שלא חשבנו שאפשר לשנות אותם. כשאנחנו מאיטים ואפילו עוצרים אפשר לראות דברים שלא ניתן לראות בתוך הריצה היום-יומית ולהגיע למקומות חדשים. כמאמר המשורר: "אם לא נאט, לא נביט לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה".
אני מזמין אתכם לארץ החדשה. ליער הזה של העצים שנמצא בגוף, בנפש וברוח שלכם, של כולנו. הוא יותר קרוב ממנה שנדמה לכם אבל הדרך אליו ארוכה ומפותלת, אבל מה שיפה בה, שכל צעד בדרך יש לו ערך. כל האטה קטנה יכולה לגלות לכם עוד בור בדרך להיזהר ממנו ועוד פרח יפה בשולי השביל להינות ממנו. טוב שיהיה מדריך איתכם בהליכה הזאת. הדרך נקראת מיינדפולנס או דהארמה שזאת המילה שמתארת את הלימוד של הבודהה.
אני הולך בה בעצמי כבר כמעט 20 שנה, ומלווה אנשים בדרך הזו כבר יותר מעשור. ואני מזמין אתכם ואתכן ללכת איתי.
Comments