סליחה - הדרך היחידה לשנות את העבר. מאמר קצר ליום כיפור.
- Amos Avisar
- Oct 2
- 4 min read
יום הכיפורים שבפתח מזמן לנו מרחב להרבה סוגים של תרגולים. למשל, העצירה של החיים מאפשר לראות שכשעוצרים רואים רזולוציות גבוהות יותר של המציאות; הצום מאפשר לנו להתחבר לגוף בדרך אחרת מהשגרה; התפילה מזכירה לנו ש""אנחנו לא יצורים אנושיים שחווים חוויה רוחנית, אלא אנחנו יצורים רוחניים שחווים חוויה אנושית" (פייר טיילר דה שארדן); אבל התרגול המזוהה ביותר עם יום כיפור הוא הסליחה. בשורות הבאות אנסה להראות שהיא הדרך היחידה לשנות את העבר.
לשנות את העבר נשמע קצת מוזר, הרי אי אפשר לשנות את העבר… זה נכון בעולם ש"בחוץ", זה שעשוי מעובדות וחומר - אם ביצה נשברת היא לעולם לא תהיה שלמה יותר, את העבר החומרי לא ניתן לשנות. אבל בעולם ש"בפנים", בממלכת הנפש של התודעה, החוקים שונים. ציר הזמן במרחב הזה הוא לא לינארי. שם אפשר בהחלט לנסוע בזמן, ומכונת הזמן היא הסליחה.
אז איך נוסעות בזמן באמצעות הסליחה? כדי לעשות את זה צריך קודם כל להכיר בעובדה שציינתי למעלה. העבר לא נגמר ומוחלף על ידי העתיד. זה אפקט שאני קורא לו "סוד הבבושקה של נפש". זה הסוד - בעולם החומר תינוקת באמת נולדת ואז הופכת להיות ילדה. הילדה נעלמת ובמקומה מגיעה נערה ואז אישה… הזמן מתקדם והחומר הישן מוחלף בחדש. בעולם הפנימי, כל הישויות האלה ממשיכות להתקיים כמו בבוקשקה של נפש - התינוק מוכל בתוך הילד שמוכל בנער, והם כולם מוכלים באיש שאני היום, ובמובנים מסוימים ממשיכים לפעול בי בהווה. העניין הוא, שלכל אחד מהישויות האלה יש דפוסים אוטומטיים שמגינים עליו, ועוזרים לו להתמודד עם העולם. יש דפוסים מולדים כמו למשל יניקה - זה דפוס אוטומטי שמקודד בגנים של כל תינוקת. בהמשך החיים יש דפוסים נרכשים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ליישב פערים מול העולם. למשל כדי שהעולם ימשיך להיות מקום נעים, אם יש בו חוויה לא נעימה, אז הילדה יכולה להגיד לעצמה שהבעיה היא לא עם העולם אלא עם עצמה. כך למשל נוצרת ילדה שמרגישה שאין לה ערך כי היא כי קבלה ציונים נמוכים במטלות החד-גוניות בבית הספר. מה שחשוב להבין, ולהפנים, זה שהדפוסים האלה הופכים להיות המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם, אבל הם לא אנחנו, הם רק המשקפיים. את ואתה זה מי שמרכיב את המשקפיים. פעם הדפוסים האלה עזרו, אבל היום, בעיקר כשקשה, למרות שאני מבין את זה, הילד, שכאמור עוד ממשיך לחיות בבושקה שבתוכי, משתלט על המבוגר ומרכיב את משקפי העבר.
ההבנה הזו חשובה כי אם תבדקו, תגלו, שכל פעם כשפגעתם במישהו או מישהי, כולל עצמכם.ן, זה היה מתוך אחד הדפוסים שלכם.ן. זאת טענה רדיקלית תמיד, על אחת כמה וכמה בימים של מלחמה וכאב מעשה ידי אדם, מפני שממנה נולדת הקלישאה הנפלאה - אין אדם רע, יש אדם שרע לו. זה אולי מקשה עלינו להבין איך אנשים עושים מעשים כל כך נוראיים אבל זה גם מה שמאפשר ריפוי אמיתי ועמוק. אחד המורים הכי טובים, בהירים ותאכלסיים שאני מכיר לריפוי כזה הוא הבודהה. מתוך הלימוד שלו אפשר לא רק להבין את מה שכתבתי קודם, אלא גם לחוות את האמת שבזה. בזמן שמתרגלים את הדרך שהוא הציע, יש רגעים שבהם, כשאנחנו בנוכחות מלאה, אנחנו רואים את ההבדל בין המשקפיים למי שמרכיבה אותן, ואז ברגע הזה, אנחנו משוחררות מדפוסים אוטומטיים. כשאנחנו משוחררות, אנחנו יכולות לבחור, איפה להניח את הקשב, לְמָה לתת חשיבות, וגם איך לפעול בעולם שלא מתוך הדפוסים האוטומטיים, אלא מתוך עמדה של כוונה אמיתית, נקודת מבט רחבה ולכן גם חומלת.
אם נסכים לתפיסה הרדיקלית הזו, המשמעות של זה היא, שאם פגעתי, כמו שאומרים הילדים, זה אף פעם "לא היה בכוונה" במובן העמוק. גם אם, אפילו עכשיו, יש לי תחושה של נקמנות ואני רוצה להכאיב למישהו בכוונה תחילה, וזה מרגיש הכי אמיתי, בעצם זה דפוס שנובע מתוך הפְּגִיעוּת שלי. הבודהה לימד שאנחנו חולקות את הסבל שיש כבר בתוכנו בדיוק באותו אופן שבו, כשיש בנו אהבה אנחנו חולקות אותה עם אחרים. מה שיש בפנים, צובע את המציאות ומשפיע את ההתנהגות. אי אפשר לגנוב בלי לפתח לפני זה חמדנות. אי אפשר להעליב בלי לפתח לפני זה קנאה/פחד וכד'. כשאנחנו באמת נוכחות ברגע הזה, אפשר לפגוש את כל הדפוסים, אבל הבחירה תהיה לפעול מתוך מקום אחר לגמרי. המקום הזה הוא הצורך הבסיסי ביותר שקיים ביצורים החיים - להקל על הסבל. זאת שאיפת כל השאיפות.
אם אתן מסכימות איתי עד עכשיו, וזה ממש בסדר גם אם לא, כאמור מדובר בטענה רדיקלית, אז אולי כבר ברור מאליו איך סליחה היא מכונת הזמן שמאפשרת לנו לשנות את העבר. ברגע שאני סולח לעצמי או למישהו אחר, אני בעצם אומר: "אני מבין שזאת לא את שפגעת בי (או אפילו זה לא אני שפגעתי בעצמי), זה דפוס שפעם היה חשוב כי הוא הגן עליי, הוא נשאר תקוע שם בנפש, וגרם לי לחלוק את הסבל שלי איתך".
כשאנחנו מבקשות סליחה, או מסכימים לסלוח, אנחנו בעצם מכירות בזה, שמתחת לכל הדפוסים יש נפש אנושית יפה, זכה וחומלת שרק רוצה להפחית סבל בעולם. אנחנו מבינים שבעצם מקור הסבל הוא הבלבול בין העצמי היפה הזה, לבין הדפוסים שמגינים עליו מפני הכאב. הסליחה מביאה בהירות לבלבול הזה וממוססת אותו.
לסלוח באמת, זאת מיומנות עמוקה וחמקמקה. כמה טוב שניתן לטפח אותה באמצעות תרגול של תשומת לב בלתי שיפוטית לרגע הזה, שהיא ההגדרה של מיינדפולנס, וזאת בקליפת אגוז מה שלימד הבודהה. אז ביום כיפור הזה אני מזמין אתכן לתרגל את זה. להשתמש בעצירה הזו כדי לראות את הסליחה והחמלה האינסופיות שמעבר לדפוסים המוגבלים. זה יכול להיות כלפי אדם קרוב כמו בן הזוג או הילדות, וזה יכול להיות כלפי אנשים מעם אחר ואפילו יצורים שהם אינם אנושיים או כל מי שבאמצע. ההמלצה היא להתחיל מהקרובות והקרובים ללכת הכי רחוק שמרגיש אמיתי.
ולסיום, הנה קטע יפיפה של דויד גרוסמן, שבעיניי מדבר על סליחה ועל ראיית האחרת בעיניים טובות: תהיה איתי בבדידותי
בהמוניי,
תאהב אותי בשתיקתי,
בסכיניי.
תבטיח לי שתעמוד בי,
תבטיח לי שלא תבגוד בי –
עם אף אחת
מחולשותיי.
אל תתפתה אל המורדים בי
מתוך תוכי.
אל תצטרף לבועטים בי
בכל כוחי.
תהיה לצדי
כשאני נגדי.
אל תפקיר,
אל תסגיר,
אל תרשה לי לשמוח
לאידי.
שומר נפשי
בייאושי,
שומר ראשי
בהתנקשי –
הכי חשוב
וחיוני,
הכי מרפא
לעלבוני –
תאהב אותי
בכל זאת,
למרותי.
דויד גרוסמן (2011), מתוך: נופל מחוץ לזמן

Comments