פחות בקצרה על הדרך שהובילה אותי לפתוח את המרחב הזה

במהלך ההתמחות שלי בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס בבית החולים לבריאות הנפש בבאר שבע, ד"ר עודד ארבל שאל את כל הצוות הטיפולי מה הביא אותנו להיות מטפלים. הרבה אנשים ענו שהם רוצים לעזור לאנשים אחרים. אני הרהרתי רגע, ואז הבנתי שהמוטיבציה שלי אחרת. אומנם גם אני מוצא הרבה סיפוק בעזרה לאנשים שזקוקים לה, אבל בעומק של הדברים, אני פשוט ממש סקרן. אני מאד רוצה לדעת איך המציאות בכלל, והתודעה בפרט עובדות. מאז שאני זוכר את עצמי זה הכוח שמניע אותי. בהמשך הדרך הבנתי, שאם אני באמת רוצה להעמיק בתוך תודעתי ובתודעתו של אחר, אני צריך, לצד הסקרנות, גם לב פתוח לרווחה. 

​

בהתחלה הכוח הזה הביא אותי לחפור בגינה בתור ילד כדי למצוא תולעים וחרקים על מנת להגדיר אותם באינציקלופדיה עם אמא בבית, ואז כשהתבגרתי, לצאת לחברות ולחפור איתן בשיחות אין סופיות על כל דבר בעולם. אחרי הצבא הסקרנות הזו הביאה אותי לשנתיים של טיולים בעולם. במקום לבחור אם לנסוע לדרום אמריקה או להודו, פשוט עשיתי את שני הטיולים אחד אחרי השני. 

​

בהודו קרה לי משהו שהעלה אותי על הדרך שהביאה אותי עד הלום. פגשתי במקרה בחור בן גילי (23) שקיבל התקף פסיכוטי חריף. לא הכרתי אותו לפני כן, וגם לא הכרתי פסיכוזות, אבל משום מה אני היחיד שהצליח לתת לו כדורי שינה כדי להרגיע אותו. אחרי שהוא התעורר הוא החליט שאני המכשף הטוב. מאותו רגע, ועד שהגיעו לקחת אותו לכפר איזון, אחרי שתי יממות, היינו צמודים אחד לשני ביום ובלילה. זה היה מרתק אבל למדתי על בשרי שאסור לקחת את היציבות של התודעה, כמובן מאליה - שצריך לטפח אותה עכשיו כשאני בריא בנפשי. 

​

חיפשתי מידע על טיפוח תודעה ואז באחת המסעדות פגשתי אישה מבוגרת שאמרה לי שיש ספר שנקרא "כוחו של הרגע הזה". משהו בשם הספר משך אותי. השגתי אותו ושתיתי אותו בשלוק אחד. הוא הרווה את צימאוני כי תיאר בצורה מאד בהירה איך מרגישה תודעה יציבה, נוכחת ומשוחררת, אבל הוא לא אמר שום דבר על הדרך לשם. ככה הגעתי לקורס הויפאסנה הראשון שלי.

​

בהתחלה מאד חששתי מהקורס - 10 שעות תרגול ביום למשך 10 ימים בשתיקה נראו לי אז כמו סיוט. החלטתי לעשות את זה כשאחזור לארץ כדי שלפחות תהיה טחינה בארוחת הבוקר ואהיה מוקף באנשים שאני אוהב ומכיר. עשיתי אותו ב-2005 בסוף השנה הראשונה של התואר הראשון בחצבה ונחשו מה... באמת היה סיוט. התודעה שלי הטריפה אותי, אבל עם הטירוף הרגשתי שיש כאן דרך משמעותית. לכן חשבתי על פתרון - במקום לשבת בקורסים, התחלתי להגיע לשרת במטבח בקורסים. ככה, במקום לתרגל 10 שעות ביום בשתיקה מתרגלים קצת יותר מ-3 שעות וגם עושים דברים אחרים. בעיקר שטיפת כלים, או מה שקראתי לו אז: "שטיפאסנה". זה היה מינון טוב שלא הכביד מידי על תודעתי המפוזרת והרועשת. 

​

אחרי שנה שבה ירדתי לחצבה בכל הזדמנות כדי לשרת בקורס, הוסבר לי, שאם אני רוצה להמשיך להגיע, אני צריך לשבת בקורס כמשתתף מן המניין. בלית ברירה, נרשמתי לקורס נוסף. לא אשכח את הרגע הזה בצהרי היום השני של הקורס. הרגשתי לראשונה שקט אמיתי שנבע מתוך נוכחות עמוקה בהווה. דמעות נדירות זלגו על עיני - הגעתי הביתה. השקט הזה לא נמשך הרבה זמן אבל משהו באופן שבו הכלתי את הרעש השתנה ללא שוב. עליתי על הדרך שבה אני צועד עד היום. כל התופעות הפסיכוסומטיות שהיו לי בכל תקופת מבחנים: האפטות בפה, הרפס,  חריקת שיניים בלילה ונעילת לסתות וכאבי גב, פשוט נעלמו מחיי. רובן כמעט ולא חזרו עד היום.

במקביל עשיתי תואר ראשון בביולוגיה ימית במכמורת. רציתי ללמוד ביולוגיה כי כל ילדותי הייתי מגדל המון סוגים של בעלי חיים, וכאמור רציתי לדעת איך העולם עובד. בתואר הזה גיליתי שיש מדע בסיסי יותר מביולוגיה - הפיזיקה. כמו עם הויפאסנה, בהתחלה היה לי ממש קשה. לא הבנתי כלום ברמה של לדפוק את הראש בקיר, ואז ביום אחד, שבו למדתי למבחן, פתאום דברים החלו נופלים למקום והבנתי הכל. מרגע זה והלאה, את התואר מימנתי משיעורים פרטיים בפיזיקה. בגלל שהיה לי כל כך קשה, לא רק שהבנתי טוב את החומר, הבנתי גם את כל מה שיש לא להבין בחומר. זה מה שהפך אותי למורה טוב. אני חושב זה שזה גם נכון לגבי הוראת המיינדפולנס. 

​

באותה שנה ראשונה מכוננת גם התחלתי לעבוד בתיכון מבואות ים, שהיה צמוד למכללה שלנו במכמורת, בליווי תלמידות ותלמידים בעבודות החקר שלהן. אני זוכר את התובנה העמוקה שהגיעה לי מתוך השילוב של התרגול ביחד עם ההוראה והחינוך - כמו שפיזיקה מעניינת אותי יותר כי היא הבסיס לביולוגיה, ככה התודעה שתופסת את הפיזיקה מעניינת אותי יותר מהפיזיקה עצמה כי התודעה היא הבסיס לכל המציאות! ביחד עם החוויה בהודו, התובנה הזו סללה את דרכי לעולם החינוך ולחקר התודעה שבו אני עסוק עד היום.  סיימתי את התואר הראשון כי היה ממש כיף שם, אבל את התואר השני כבר עשיתי באוניברסיטת חיפה במגמה לחקר החינוך האלטרנטיבי. 

​

זה לא קרה מיד. לא היה לי חשק להמשיך ללמוד באקדמיה. אחרי אפיזודה קצרה של חצי שנה עבודה בארה"ב כיועץ ארגוני (סיפור מוזר שלא ארחיב בו כעת) התמסרתי לתרגול וב2009 עברתי לגור ברכז הויפאסנה שהיה אז בחצבה עם הבית שלי, שהיה מיניבוס מגורים חמוד, כדי לנהל את האתר שם. זאת הייתה תקופה קשה ומעניינת. אלה היו שנים בהן הייתי מתרגל כל יום באדיקות, שעה בבוקר ושעה בערב, והמגורים באתר הויפאסנה הציבו את התודעה שלי תחת זכוכית מגדלת. מאוחר יותר הבנתי שמה שפגשתי בתוכי היו בעיקר כמויות גדולות מאד של בדידות. רציתי זוגיות בכל מאודי, ולא הצלחתי לקיים אחת כזאת.

​

בין קורס לקורס התחלתי להדריך טיולים חברה הגיאוגרפית לבורמה, המדינה הכי בודהיסטית שאני מכיר עם האנשים הכי נחמדים ועדינים על פני הכדור הזה. אחרי כמה טיולים הבנתי שאני צריך עבודה עם יותר משמעות והצטרפתי למחזור הראשון של תוכנית חותם להכשרת אקדמאים.ת מצטיינים.ות להוראה ושובצתי כמורה לביולוגיה ומחנך כיתת מב"ר-אתגר בתיכון רמות בבת ים. במקביל המשכתי לצאת עם בחורות חכמות, טובות לב ויפות. עם כל התרגול האינטנסיבי שתרגל אז, זוגיות לא יצאה מזה. עד שבגיל 30, אחרי שהבחורה האחרונה שברה את גב הגמל, וחוויתי את התקף החרדה הראשון (והיחיד עד כה) בחיי, והלכתי לפסיכולוג. חצי לשנה לתוך הטיפול התחלתי לצאת עם מיה, אחת המורות בבית הספר, שהייתה מחזור אחד מתחתיי בתכנית חותם. די מהר עברנו לגור יחד ומסדנו את מערכת היחסים שלנו, כשאני נמצא בטיפול לאורך כל השנה הראשונה שלנו.

אני מספר את כי אין לי ספק שללא הטיפול לא הייתי יכול להגיע לתובנות שאפשרו את הקשר את זה, גם אם הייתי מתרגל עוד 200 שנה. מצד שני, ברור לי שאם הייתי הולך רק לטיפול, והייתי מבין את כל התובנות החשובות שהצלחתי להבין רק עם עזרה מבחוץ, בלי לתרגל, זה גם לא היה עוזר. אני מכיר, לצערי, רבים.ות וטובים.ות שהולכים.ות לטיפול במשך שנים אבל משהו נשאר תקוע למרות התובנות. אני מאמין שהתרגול איפשר לי תודעה מספיק אוורירית וגמישה כדי להטמיע את התובנות מספת הטיפול אל כרית התרגול, וגם לשלוף תובנות עמוקות מכרית התרגול אל ספת הטיפול. אני חושב שהשילוב בין תרגול לטיפול או חינוך הוא שילוב מנצח. מאז ועד היום בכל הרצאת פתיחה אני אומר שמיינדפולנס הוא לא פתרון קסם לשום דבר, אבל הוא תשתית מעולה לעשות כמעט כל תהליך תודעתי עמוק. 

​

זאת הסיבה שכמורה הייתי מתחיל כל שיעור בבית ספר בשתי דקות של תשומת לב לנשימה. אז, ב2010, מעט מאד אנשים קראו לזה מיינדפולנס, אני לפחות לא הכרתי את המושג כי הוא ממש לא היה נפוץ בארץ. שנתיים אחרי שסיימתי עם התלמידים.ות שלי י"ב קבלתי SMS (אז עדיין לא היה וואטסאפ) מתלמידה שלי שהייתה חיילת. היא כתבה לי: "לפני כמה דקות המפקדת שלי הביאה לי את הסעיף. שניה לפני שאמרתי לה מה אני חושבת על האמא שלה ועל האמא של האמא שלה, נזכרתי שלימדת אותי לשים לב לנשימה כשאני עצבנית. החלטתי לסתום את פה וחסכתי עוד שבת בבסיס. תודה על זה." ההודעה הזו רגשה אותי מאד כי בעיני יש בטקסט הזה את כל המהות של החינוך וגם של המיינדפולנס. בחינוך וגם במיינדפולנס אנחנו רוצות ורוצים לאפשר לאדם להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו או עצמה. זה בדיוק מה שאותה תלמידה אמרה לי - לימדת אותי משהו שנשאר איתי במשך שנתיים, ויכולתי לשלוף אותו דווקא ברגע שהייתי עצבנית. זה איפשר לה לבחור בחירה אחרת, מוסרית ומיטיבה יותר מהאוטומט שלה. 

​

בשלב הזה כבר הייתי בעיצומו של התואר השני בחיפה וההודעה הזו הייתה בין הדברים שהביאו אותי לחקור את הקשר בין התרגול הזה לבין עולם החינוך. אז נודע לי על מורה לדהארמה שגם עוסקת בחינוך - שימי לוי שמה. אחרי פגישה אחת איתה הבנתי שהיא האדם שחיפשתי. הצטרפתי לקורס הכשרת מנחות למיינדפולנס הראשון שעשתה למורות מתוך מערכת החינוך כדי לחקור איך מורות מפרשות מיינדפולנס כפדגוגיה חינוכית. כתבתי תזה בהנחייתו של פרופ' אורן ארגז ז"ל שיהפוך עם השנים לחבר, קולגה ושותף לספר שערכנו יחד, שהיה, לצערי, הספר האחרון שכתב לפני מותו בטרם עת כשהוא בפסגת דרכו המקצועית. 

​

שימי הכירה לי את חברתה פרופ' נאוה לויט בן נון, חוקרת מוח באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, שהקימה ב2009 את "מכון מודע למיינדפולנס, מדע וחברה". ביחד עם ד"ר אסף פדרמן בנינו את "תכנית בית ספר סגול לטיפוח חברתי רגשי מבוסס מיינפדולנס". בהתחלה היינו כמה חבר'ה והלכנו ללמד תלמידות ותלמידים. ראינו שהתלמידות והתלמידים עוברים תהליכים יפים, אבל הם לא ברי-קיימא אם המורות שלהם לא מכירות את הגישה והתרגול, וגם, שמנו לב שהמורות צריכות את התועלת שבתרגול לא פחות מהתלמידות והתלמידים, אם לא יותר. 

​

במשך כמעט עשור, שימי, נאוה, אסף ועוד רבות ורבים וטובים אחרות ואחרים שהצטרפו בדרך בנינו את התכנית. היא הלכה וצמחה עם השנים עד שגדלה הרבה יותר ממכון מודע ממנו יצאה. כיוון שהייתי המייסד של התכנית מצאתי את עצמי המנכ"ל שלה. עוד ועוד חברות וחברים הגיעו לתכנית והביאו ידע חיוני מעולמות שונות. התכנית התרחבה והיום היא מהתכניות הגדולות המשפיעות בשדה של למידה חברתית-רגשית בישראל. 

​

לצד הסיפוק האדיר שבצמיחת התכנית ומימוש החזון, התחלתי להרגיש שליבי מתחיל להרגיש לא בנוח בתוך החזה... הקונפליקט המובנה שבתוכי - השפעה רחבה ברמה החברתית, מול עבודת עומק ממוקדת בתודעתו של פרט בודד - החל להחריף. גדילת התכנית הפכה אותה לרחבה מדי עבורי. נוספו עוד המון תורות ותאוריות נהדרות שתרמו מאד להצלחת התכנית, אבל לא נגעו בבסיס התשוקה שיש לי למיינדפולנס ודהארמה (מה שלימד הבודהה). בנוסף, כמנהל, לצד אהבתי לפוזיציה של ההובלה וכישורי המנהיגות, הייתי עסוק המון בעניינים טכניים והתרחקתי מהשטח. אפילו הדרכה של המנחות והמנחים כבר נעשתה על ידי מנהלות ומנהלים בדרגי ביניים... 

​

כשרק התחלתי להרגיש ככה, עוד לפני שהבנתי באופן בהיר את כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת, נרשמתי ללימודי האקומי - פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס במכון האקומי בהוד השרון. ד"ר קרן צרפתי וד"ר עידו סמיון פתחו לי את העיניים ואת הלב לעולם שלם מוכר ובלתי מוכר כאחד. בתוך מרחב המיינדפולנס המוכר שבו אני שוחה מ-2006, הגעתי לעולם הטיפול שהיה לי חדש. קולגות מנחות ומנחים שראו אותי מנחה, ואף עברו איתי הכשרת מנחים, אמרו לי שאני צריך ללמוד טיפול כי האופן שבו אני מנחה מיינדפולנס מסגיר תכונות של מטפל. בהכשרה הבנתי על מה הם דברו. אני באמת מרגיש בנוח בכיסא המטפל. 

אחרי שנתיים לימודים במקביל לניהול של תכנית בית ספר סגול, שבהן העברתי את הניהול לתמר חביב, המנהלת המיתולוגית של בית ספר אורים בכפר הירוק ואדם מוכשר עם הלב במקום הנכון, עזבתי את התכנית. לא ידעתי איך ארגיש לעזוב בית שבניתי ביחד עם שותפות ושותפים כמטע מאפס. להפתעתי זה הרגיש מעולה. התכנית זכתה ברוח רעננה וכוחות מחודשים, וגם אני יצאתי לדרך חדשה ועצמאית שבה אני עושה את מה שאני הכי אוהב לעשות - לצלול לתוך התודעה שלי ושל אחרות ואחרים כדי להיות במסתורין הנשגב הזה. 

​

בשנתיים האחרונות, לצד התמחות ביחידה לטיפול יום, ובמרפאת האסקטמין לדיכאון עמיד בבית החולים לבריאות הנפש בבאר שבע, ביחד עם ד"ר עודד ארבל שאיתו פתחתי את המאמר הארוך הזה (סחתיין שהגעת עד סופו) , אני עושה בדיוק את זה - חזרתי להנחות קורסים, לתת הרצאות, וגם להדריך באופן פרטי מנחות. אני כל כך נהנה לחזור לשטח, ולגעת שוב בלבבות הפועמים. לצורך זה בדיוק הקמתי את האתר הזה, מרחב הווה. אני תקווה שהוא יהפוך להיות בית לכל העשייה הזו שלי ושל אחרות ואחרים בתחום הזה, כדי לעשות את המעשה היחיד שאני מוצא אותו משמעותי - להפחית את הסבל, ולהגביר את השלווה, השמחה, המשמעות והאהבה בעולם.  

​