כאשר ד"ר עזריאל קרליבך, מייסד מעריב, נפגש עם ראש ממשלת הודו הראשון, ג'ווהרלל, נהרו, ב1956 הוא שאל אותו מה צריך לעשות עם הבעיות של העולם? נהרו, במקום לענות, אמר לו: "רואה אתה, זוהי שאלה אופיינית לאיש ארופה..." וכאשר קרליבך תמה: "מדוע?" ענה לו נהרו בפשטות: "הודי היה שואל: מה להיות?". במילים אחרות, נהרו אמר לו שבעיניו זו שאלה מאד מערבית והשאלה הרלוונטית, לפני השאלה: "מה צריך לעשות?", היא: "מה המצב התודעתי בעת העשייה?".
את הסיפור היפה הזה שמעתי מד"ר עודד ארבל, והוא מדגים בעיניי איך התרגול והגישה שמיינדפולנס מציע לחיים יכול לתרום לפעולה כל כך אינטנסיבית ואקטיביסטית כמו מחאה. לכאורה, נראה שיש סתירה בין ההגדרה של תרגול מיינדפולנס על פי ג'ון קבט זין – "לשים לב לרגע הזה באופן מכוון ובלתי שיפוטי", לבין נקיטת עמדה ואפילו מאבק נחוש שכזה. זה לא משנה אם את או אתה מעורבים במחאה ברמה של לעשות מדי פעם לייק לפוסטים, או שאתן הולכות פעמיים בשבוע להפגנה במוקדים שונים ומבלות שעות באינספור קבוצות וואטסאפ כמו שאני עשיתי בחודשים האחרונים. זה אפילו לא משנה אם אתם מתנגדים להפיכה המשטרית או תומכות ברפורמה המשפטית. הנה 3 עקרונות, וגם כמה הנחיות על האופן שבו התרגול עשוי לתרום למחאה, ובעיקר לנו כפעילות ופעילי המחאה, שהרי המחאה היא אנחנו.
1. מקור המחאה – מצב התודעה שממנו פועלות ופועלים.
העקרון הראשון, כמו שאומר נהרו, ראש ממשלת הודו, הוא לבדוק מאיזה מקום אנחנו פועלים לפני, וגם תוך כדי, שנגשים לפעולה. רוב הפעולות שלנו הן על אוטומט. כך בנוי המוח – הוא לומד מהעבר, ומייצר דפוסים אוטומטיים על מנת להתכונן אל העתיד. זה מנגנון בריא וחשוב אבל זאת הסיבה העיקרית שקשה לנו להיות בהווה, זאת הסיבה שנוח לנו כשהעתיד צפוי, וזאת גם הסיבה שכרגע אנחנו מרגישים חרדה קיומית – מעולם לא הגענו למשבר בסדר גודל כזה. המצב התקדימי הזה אומנם מעורר חרדה, אבל, אם תהיה נוכחות קשובה, הוא יכול להפוך להיות הזדמנות להתעוררות. יש לנו אפשרות לשאול מי אני? ומתוך מה אני פועל או פועלת? האם זה מתוך ערכים שבררתי עם עצמי או מתוך אוטומט שפעל עבורי עד כה וייתכן והוא לא משרת אותי יותר?
התרגול מאפשר לנו לעצור, והעצירה הזו יכולה לתרום לנו, למחאה ולעולם, בשני אופנים.
האופן הראשון הוא הזדמנות לעשות בירור ערכי עמוק ומשמעותי. אני חושב שזה מה שקורה כרגע לא.נשים שמתנגדות ומתנגדים להפיכה. הערכים של המחנה הזה מאותגרים לראשונה באופן רציני, וכל מי שמזדהה עם הערכים האלה נשלחת לבדוק מה הם באמת, איפה היא מוכנה או לא מוכנה להתפשר, ומה אפשר להקריב אם אין מקום לפשרה.
האופן השני שבה העצירה שהתרגול מאפשר יכולה לתרום למחאה היא, בדיקה אמיתית, כנה ולעיתים לא נוחה של הרובד הרגשי. איזה רגשות מניעים אותי? או כפי שאנחנו מכנים את זה בתרגול – איזה אורח השתלט על הבית ופועל כרגע? האם מי שמוחה כרגע במקומי זה הזעם, התסכול, העלבון, הקורבנות, הפחד וכד'? בוודאי שלכל הרגשות האלה יש מקום, והם מביאים איתם מסרים חשובים, אבל האם החלק המתבונן-המיינדפולנסי, שאותו אנחנו מתרגלים, שהוא תמיד חומל, קשוב וחכם נותר בעל הבית? האם החלק הזה הוא שמחליט לאיזה מהמסרים של האורחים האלה הוא מקשיב ואיזה לא? כאן יש מאמר נפלא של יאיר בן דוד על ההבדל בין "מוסר מתוך צדק" לבין "מוסר מתוך חמלה" (הוא גם מצורף כאן בPDF). שני סוגי המוסר האלה חשובים והתרגול מאפשר בדיוק את ההבחנה הזו. מהקולות שאני שומע, אני חושב שיש א.נשים מהמחנה שתומך ברפורמה המשפטית, שעצירה ובירור מהסוג הזה יכולים לדייק את המחאה והפעולות שלהם. האם רגשי נקמנות, קורבנות, כעס או אחרים מנהלים את התודעה כרגע?
2. יעד המחאה – אין אדם רע יש אדם שרע לו.
אם בעקרון הראשון שהזכרתי הקשב הולך למקור זרם התודעה שמייצר את העשייה, העקרון השני נוגע ביעד. העקרון השני, המשלים את העקרון הראשון, הוא לשים לב כלפי מי אנחנו מוחות, או כפי שאראה בפסקאות הבאות, אם יש מיינדפולנס בתוך הפעולה, זה לא כלפי מי אלא כלפי מה.
ממש כפי שיש לנו מנגנון מוחי שלומד דרך יצירת דפוסים אוטומטיים כפי שציינתי קודם, יש לנו עוד מנגנון מוחי אבולוציוני שקיים בכולנו, ומטרתו לחלק את העולם לא.נשים שנמצאים בקבוצה שלי (in group) ואנשים שלא נמצאים בה (out group). קל מאד לעורר את המנגנון הזה. אם תהיו בתוך קבוצת א.נשים שתקבל חולצות בשני צבעים, מיד עם לבישת החולצות תרגישו, באופן אוטומטי, קרבה לא.נשים שלובשים חולצה בצבע שלכם. הבעיה המרכזית היא, שאותה קרבה ללובשי החולצה בצבע שלי, מגיעה בצימוד לתחושת תחרותיות, במקרה הטוב, ואיבה של ממש, במקרה הפחות-טוב, כלפי הקבוצה של לובשי החולצה ב"צבע הלא-נכון".
למחות נגד או בעד מישהו, או למחות נגד או בעד משהו, זה בדיוק ההבדל בין תודעה שפועלת מתוך שנאה פרסונלית ולכן מייצרת עוד ממנה בעולם, לבין תודעה שמבחינה בין מוסרי ולא-מוסרי ומוחה בעד ערכים ומהלכים שנתפסים כמיטיבים, או נגדם אם הם נתפסים לא-מיטיבים. אני תופס את תודעתי והרבה מהתודעות של חברותיי וחבריי, משני צידי הקונפליקט, "נופלות" לחלוקה הזו של בעדי ונגדי ואז מטפחות שנאה וסלידה כלפי ציבורים שלמים או פוליטיקאים שמייצגים ערכים הסותרים את תפיסת עולמם.
על מנת להימנע מטיפוח האיכויות המזיקות הללו, עלינו להשתמש בתרגול כדי להיזכר כל פעם מחדש למחות בעד או נגד עקרונות, ערכים ומהלכים ולא בעד או נגד הא.נשים שמייצגות אותם. להעברת מיקוד המחאה מהאנשים לערכים, יש שתי סיבות טובות:
הסיבה הראשונה היא, כמו שהתרגול מראה לנו, בכל פעם שאנחנו יושבות לתרגל אנחנו שמות לב לשני דברים מרכזיים. האחד הוא, שאנחנו מורכבות מפסיפס של מגוון עקרונות וערכים, למרות שבשיח הפוליטי, התקשורתי ולצערי גם המחאתי יש נטייה להשטחה בגלל קוצר-הקשב. הדבר השני הוא, שדווקא אם יש גמישות תודעתית, העקרונות וההשקפות האלה לפעמים גם משתנות, לצערנו פעמים רבות השינוי המבורך הזה נקרא חוסר החלטיות או זגזוג ותוקע א.נשים בתוך ההשקפות שלהן לאורך זמן.
הסיבה השנייה היא הקלישאה החבוטה, אך הנכונה - "אין אדם רע יש אדם שרע לו". גם אם נראה לנו שיש אדם או פוליטיקאי (לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם בני אדם) שפועל בשכרון כוח או חמדנות למשל, התרגול מזכיר לנו שכדי לפעול כך צריך להיות בתוך מצב תודעתי כזה, ואם אדם שרוי בחמדנות או אגו נפוח הראשון שנפגע זה האדם הזה בעצמו. זה נכון שאם האדם הזה נמצא במרכז קבלת החלטות שעשויות להשפיע עלינו אז גם אנחנו נפגע, ולכן עלינו למחות ולהיאבק, אבל אם יש שם הבנה עמוקה לעקרון הזה, תתעורר בנו, לצד מחאה נחושה ואסטרטיבית גם חמלה כלפי מי שנתפס בעניינו כפוגע. כפי שהבודהה לימד בדהאמפדה – לפגוע באחר זה כמו לזרוק עליו צואה. ברור מי מתלכלך ראשון.
3. משאבים – לתמוך בתודעה כתרגול
נראה שהמחאה נכנסה לשלב המתמשך שלה. הספרינט הראשוני נגמר, מתחיל המרתון. גם תומכי הרפורמה הצטרפו לשיח ברחובות ובזירות אחרות. לכן יש חשיבות לשים לב יותר מתמיד למשאבים שלנו ולנהל אותם במיומנות. כאשר הדפוסים האוטומטיים הלא-מיטיבים שציינתי בשני העקרונות הראשונים משתלטים על התודעה הם יוצאים חיכוך והתנגדות, ולכן, לאורך זמן נוצרת שחיקה. גם אני, וגם מתרגלות המיינדפולנס הוותיקות והמסורות ביותר שאני מכיר "נופלות" לדפוסים האלה השכם וערב משני צדי הקונפליקט. תרגול מיינדפולנס אינו נמדד באי יכולתנו ליפול אלא ביכולתנו לקום מהמפלה, כפרפרזה על האמרה הידועה שלא מצאתי את מקורה.
עבור מתרגלות רבות תרגול מיינדפולנס נתפס בעיקר כדרך "לשים לב לרגע הזה באופן מכוון ובלתי-שיפוטי" כהגדרתו המקובלת על האקדמיה על פי ג'ון קבט זין אותו הזכרתי בתחילת דבריי. מכאן נובע כאילו התרגול נועד לעזור בהתמודדות עם חוויות לא נעימות ואי-נחת ובשחרור מהתגובה אליהן. תפיסה זו כנראה נובעת בעיקר מכך שהתרגול המערבי נסמך בעיקר על זרם הטרוואדה העתיק יותר (דיון למאמר בפני עצמו) וגם נובע מההגדרה של הגישה על דרך השלילה "בלתי-שיפוטי". הפחתת אי-הנחת היא כמובן המטרה האולטימטיבית של לימוד הבודהה ושל התרגול, אבל יש לתרגול נדבך נוסף שמגיע מזרם המהאינה וגם מתפיסות של פסיכולוגיה מערבית, ולעיתים קרובות מידי הוא נשכח ונדחק החוצה, בעיקר בעתות משבר וקושי.
הנדבך הזו הוא תרגול עם משאבים. בשנים האחרונות, עם הפיכתי לפסיכותרפיסט, שמתי לב, שבעוד שהמטרה הראשית והסופית נשארה שחרור מסבל, אפשר לחלק את התרגולים לשני מטרות משנה. המטרה הראשונה משויכת לתרגול הקלאסי והיא חקירה של החוויה בהווה - נעימה, לא נעימה או נייטרלית על מנת להפחית את התגובתיות כלפיה. המטרה השנייה היא לדעת להפנות את הקשב באופן מכוון למשאבים שתומכים בי כגון מקומות נעימים או נייטרליים בגוף או אפילו בתודעה, למשל מחשבות נעימות שמשרות חוויית ביטחון. שתי מטרות המשנה הללו תומכות אחת בשנייה, וכמובן במטרה הראשית של השחרור מאי-נחת. החקירה, שהזכרתי במטרה הראשונה, דורשת סביבה תודעתית יציבה, מקבלת ובלתי-שיפוטית. כאשר הקושי מתגבר והתודעה נסערת אין אפשרות לעשות את החקירה בסביבה הזו. מתרגלת מיומנת תעבור בשלב הזה לתרגול עם משאבים על מנת להרגיע את הסערה בטרם תחזור לחקור את החוויה כפי שהיא בכללותה מרגע לרגע. מהצד השני, היא תשתמש בחקירה על מנת להעמיק לתוך המשאבים ולהתבסס בהם.
היכולת לזהות שהתודעה נסערת במידה כזו שדרוש מעבר בין "תרגול חקירתי" ל"תרגול ממשאב", היא מיומנות חשובה וברת-תרגול של מודעות למה שנהוג לקרוא לו "מאמץ נכון". המושג מאמץ נכון מגיע מתוך דרך כפולת ה-8 במסגרת האמת הרביעית של הדרשה המפורסמת של הבודהה. בקרוב ייצא מאמר על מודל פסיכולוגי-מערבי למושג הזה שתומך בתרגול בהקשר הזה.
האם התמסרתן למחאה באופן כזה שדברים אחרים חשובים וממשאבים בחיים שלכן נדחקו למקום לא ריאלי? האם זה קרה בגלל שמה שניהל את התודעה הם אורחים של חרדה, כעס, עלבון או קורבנות שהפכו להיות בעלי הבית? האם האורחים האלה הביאו אתכן לשנוא אחרים ולהדביק עליהם דעות קדומות? אני יודע שעבורי היו לא מעט זמנים בחודשים האחרונים התשובות על כל השאלות הן כן. אני מודה על התרגול הזה ועל הדרך הזו שאפשרו לקחת את החוויות האלה, להתבונן בהן, ללמוד מהן, להתפתחות מתוכן ולכתוב את המאמר הזה.
בתפילת המשך מחאה מוצלחת. מי ייתן והיא תהפוך לשיח פורה, שבסופו נגלה שאנחנו יכולים ויכולות לחיות כאן יחד, ואולי אפילו, נהנים ומוצאים את ההבדלים בנינו ככר פורה להתפתחות תודעתית, נפשית ורוחנית.
*תודה לדוד גורן על תיקון השגיאה בראשית המאמר בנוגע לסיפור של קרליבך ונהרו.
Comments