על חירות אישית וקולקטיבית לפסח 2025

למה כדי להיות חופשיים כעם עלינו לעשות עבודת-חירות אישית?

ילדים להורים מכים עלולים להפוך להיות הורים מכים ואנשים אלימים בעצמם, או לחילופין אנשים שאין להם שום אפשרות להיכנס לקונפליקט עם אף אדם אחר, גם אם נעשה להם עוול. שתי התגובות האלה, ההזדהות או ההדחקה, הן אסטרטגיות שכיחות להתמודדות עם כאב. התת-מודע מנרמל את האלימות כדרך לפרוק תסכול וכך להפחית מהכאב, או שהוא מתרחק מכל עימות, מתוך חשש שמא העימות יהפוך לאלימות. במצב הזה אין אפשרות להיות באמצע - לעמוד על זכויותיי באופן אסרטיבי מצד אחד ולא-אלים מצד שני.

החברה הישראלית בכלל, והיהודית בפרט, חוותה אלימות ורדיפות במשך אלפי שנים ובעיקר במאות השנים האחרונות, כאשר השיא היה השואה, ובמקום השני, בתחרות הנוראה הזו, היה הטבח של ה-7.10. אין ספק שמבחינה היסטורית אנחנו "ילדים מוכים" ולנו אבות מכים רבים, הצלבנים, הספרדים, הגרמנים, הערבים... לפני 77 שנה כשקבלנו מדינה גם התבגרנו וקבלנו אחריות כהורים.

כשהייתי מורה בתיכון לפני 15 שנה, שיא הקריירה שלי היה להיות ראש המשלחת של 132 תלמידות ותלמידים ועוד צוות של 4 מורות במסע לפולין. היה לנו ברור שהמסע הזה עלול ללכת לאחד משתי האסטרטגיות - או שהילדים יצאו משם בתחושת נרדפות שמקנה להם רישיון פתוח לעשות הכל לאויבינו, כולל אלימות ונקמנות, כדי להגן על ארצם, או שהם ייצאו בחרדת קיום משתקת. עכשיו אחרי השואה הקטנה שעברנו ב7.10, ערב חג הפסח, אפשר לראות את שתי האסטרטגיות בחברה הישראלית. חלק מסתגרים, מיואשים ומדוכאים מסתגרים בבית ונמנעים מכל חדשות או אפילו עוזבים את הארץ, וחלק אחר יוצא להילחם לפעמים מתוך תחושת נקמה.

אחד הציווים שחוזרים על עצמם באין ספור מקומות בתנ"ך הוא הציווי לכבד ולאהוב את הגרים. הטיעון לעשות את זה הוא כי גם אנחנו היינו גרים, ככתוב בספר דברים פרק י' פסוק י"ט כתוב: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.". הסופר המקראי מזמין אותנו לאהוב מתוך זיכרון הזרות והעבדות. כלומר, הוא אומר לנו שמתוך אלימות לא חייבת לנבוע עוד אלימות, אבל גם לא סירוס ושיתוק. יש דרך אמצע. את הרמז אליה קיבלנו כעם יהודי הרבה לפני יציאת מצריים הקולקטיבית שלנו - ביציאת המצריים הפרטית של אברהם (אז עוד אברם). אלוהים לא אומר לו: "לך מארצך וממולדתך" כמו שהיינו חושבים שנכון לנסח הנחייה לקום וללכת למקום אחר. במקום זה אלוהים אומר לו בפסוק א פרק י"ב בספר בראשית" לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖". הפרשנות שלי לביטוי "לֶךְ־לְךָ֛" הוא "לך לתוך עצמך". 

לא רק אברהם היה צריך לצאת מביתו כדי לגלות את עצמו. זה קרה גם למשה, לבודהה, לישוע (ישו בלשון העם) ולמוחמד. למעשה במיתולוגיות רבות גיבורים יוצאים למסע שבו הם מגלים את עצמם וחוזרים עם התובנות לביתם, לעזור לקהילה שלהם. ג'וזף קמבל, חוקר תרבויות אמריקאי, טוען בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים" שהגיבור היוצא למסע הוא למעשה ארכיטיפ שקיים בכל התרבויות. אחד הדברים המשמעותיים שקורים לגיבור הזה הוא הטרנספורמציה האישית שהוא עובר, והתובנות אותן הוא צובר במסע ואז חולק עם קהילתו אחרי חזרתו. 

מבין הגיבורים שהזכרתי, מי שניסח בצורה הבהירה ביותר, בעיני, את הטרנספורמציה הזו היא הבודהה. על פי המיתולוגיה הבודהיסטית הוא הפך מנסיך שמאס במנעמי הארמון לסגפן שהיה אוכל גרגר אורז אחד ביום עד שיום אחד שמע צליל של סיטר, כלי מיתר הודי מסורתי. הוא הבין שאם המיתר יהיה מתוח מידי הוא עלול להיקרע ואם יהיה רפוי מידי הוא לא ישמיע צליל. כדי להשמיע צליל, ובעיקר צליל שיהיה בהרמוניה עם צלילים אחרים, המיתר צריך להיות מתוח במידה מסוימת ומדויקת. 

דרך האמצע של הבודהה אינה פשרה בין שתי אפשרויות קיצוניות. היא היכולת של התודעה להיות דינמית ולזוז על כל סקאלה לפי מצב העניינים. כלומר, כאשר אנחנו תקועים על אוטומט בצד אחד של הסקאלה נוכל להגיב באופן מותאם רק אם המציאות תתאים במקרה להתנהלות הקיצונית שלנו, אבל אם נוכל לנוע עליה, נוכל להתאים עצמנו ליותר סוגים של מצבים, כולל מצבים תקדימיים כפי שאנחנו חוות וחווים עכשיו. 

אם נחזור לחברה הישראלית של היום, מי שבעת מצוקה קופא ומתחבא יעשה את זה גם אם זה הזמן להיאבק, ומי שרגילה להיאבק עלולה לעשות את זה גם שזה הזמן לברוח או לדום. אם נדמיין על הסקאלה הזו "פעמון גאוס" שזה תרשים כמו הר כך שאמצע הסקאלה היא ראש ההר והקצוות הן המורדות התחתונים, אז יהיה ברור שמראש ההר אפשר לראות את כל הסקאלה וללכת באופן חופשי לכל אורכה של הסקאלה אפילו עד לאחד הקצוות, ואילו מקצה הסקאלה אפשר לראות רק חלק ממנה. ראייה צרה ומוגבלת.   

חג החירות הזה מזמין אותנו להיות נחושות ונחושים להישאר על דרך האמצע. שם נמצאת החירות. ה"לֶךְ־לְךָ֛" של אברהם אבינו הוא ציווי ללכת לתוך עצמנו כדי לבדוק מה האוטומט שלי? איך אני מגיבה או מגיב ללחץ - בלחימה, בבריחה או אולי בקפיאה? אחרי שגיליתי, ההזמנה היא ללכת מזה, לצאת למסע של שחרור תודעתי, של חירות קולקטיבית דרך חירות אישית. על כל אחת ואחד מאיתנו האחריות לשחרר את עצמו מאותם דפוסים אוטומטיים שמפעילים אותנו וגוררים אותנו לקיצוניות.  

הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להיות בדרך האמצע היא להתאמן על להיות שם. כשאנחנו מתרגלות מיינדפולנס אנחנו בעצם שמות לב לנטייה לפעול באופן אוטומטי מתוך דפוסי חשיבה והשקפות שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים. עצם תשומת הלב לדפוסים האלה לא אומר שהם ייעלמו, אבל מרגע שנתבונן בהם, במקום לפעול מתוכם, הסיכוי שהם ישתלטו עלינו, יורד פלאים. 

לדעתי, אנחנו לא נשרוד כאן כמדינה אם אנחנו כפרטים לא נדע לעשות את זה. אני מזמין אתכם לבדוק את עצמכם. האם אתם מונעים מיצר נקמה בעם אחר או שאולי בחרתם לברוח מכאן ולא לקחת חלק בכלל בהגנה על המדינה? האם אתם מתנגדים לממשלה אבל לא עושים עם זה כלום, או אולי עושים מחאה אבל יש בה שפה של אלימות ופוגענות? האם יש חלקים באוכלוסיה שאתם שונאים ממש ומרגישים כלפיהם סלידה והתנשאות או לחילופין התייאשתם מהמאבק על הזכויות שלכם? אין לשאלות האלה תשובות בית-ספר. לא כל מה שנכון לאדם אחד נכון לאדם אחר, ואפילו בתוך אותו אדם, יש תקופות בהן פעולה או מצב תודעה אחד מטיבים יותר מאחרים ואז זה משתנה עם הזמן. גם לברר מה נכון בכל רגע לכל אדם צריך להיות במקום נוכח ומתבונן על דרך האמצע. 

אם כל אחת מאיתנו תזוז קצת מהדפוסים האוטומטיים שלה, אם כל אחת מאיתנו תהיה גיבורה במובן של יציאה למסע-לֶךְ־לְךָ֛ שכזה, אם כל אחת תיקח אחריות על התודעה של עצמה ותנסה להשפיע על תודעות אחרות, ממש כפי שהמאמר הזה מנסה לעשות, תהיה לנו חברה מודעת יותר לעצמה, חומלת, יצירתית ומשוחררת יותר. זה נשמע מופרך בתוך המצוקה שבה אנחנו נמצאות, אבל ככה זה במסע הגיבורה. הגיבורה יוצאת מהבית הנוח, ולעיתים נזרקת לשם על ידי המציאות, אל עתיד לא נודע, ואם היא פתוחה, גמישה ומשוחררת מספיק, היא יכולה לחזור הביתה עם מתנות גדולות שאספה בדרך. 

למדינה הזו, ולעם המיוחד הזה, יש מתנות לתת לעולם, ויש לו גם עוד הרבה מה ללמוד מהעולם. גאווה וענווה הם לא סתם חרוזים. הם גם לא הפכים. הם מאפיינים של דרך האמצע. החירות נמצאת בדרך האמצע. "כי גרים היינו בארץ מצריים" זאת גאווה שאנחנו כבר לא גרים, זאת ענווה לזכור שפעם היינו, ועכשיו יש אחרים שהם גרים, אלמנות ויתומים משני צידי הגבול. 

בתפילה שכל מי שלא נמצא.ת בבית שלו.ה יגיע לבית שלו.ה, ושכל מי שהוא.היא לא בן.בת חורין ישתחרר מהכבלים שמגבילים אותו.ה, וכל מי שאיבד.ה אהוב.ה יהיה בתוך תהליך אבל משמעותי ומיטיב. 

חג חירות שמח למי ששמח.