על מיינדפולנס, שתיקה ומחאה חברתית-פוליטית

בגיל 23 התערער הבית הפנימי שלי בזכות 48 שעות שבהן טפלתי בבחור בגילי שקיבל התקף פסיכוטי במהלך טיול בהודו. 3 שנים אחרי זה, בגיל 26, יצאתי מהבית הזה למסע בדרך הרוחנית-נפשית של הדהארמה-מיינדפולנס. מאז ניסיון ההפיכה המשטרית, ואחריה אסון ה7.10, אני מרגיש שבעוד הבית הפנימי שלי יציב מאי-פעם, הבית החיצוני שלי נמצא על קו פרשת מים - להיות או לחדול. שוב נזרקתי מהבית והפעם, בניגוד לפעם הקודמת, למסע שאין לי כלפיו שום רצון או סקרנות. מצאתי את עצמי פעיל חברתי ממארגני ההפגנות בצומת כרכור, וממובלי המחאה בקהילה שלי כאן בפרדס חנה. נזרקתי מביתי הפנימי בגיל 23, ו-20 שנה לאחר מכן אני נדרש להגן על ביתי החיצוני בגיל 43.

שני המסעות האלה הציפו אצלי שאלה גדולה - האם אפשר להיות גם פסיכותרפיסט וגם פעיל פוליטי? האם אפשר ללמד את דברי הבודהה ולהזדהות עם צד אחד של הקרע בעם? על השאלה הזו יש תשובה די ברורה - כן. ראשית, עובדה שיש כאלה. דוגמאות נהדרות ומוכרות הן נחי אלון, אסף סאטי אלבר שמראים לנו את הדרך למחאה נחושה טבולה כולה בדהרמה, או למשל אביב טטרסקי וקרן שפי שכתבו ואספו אסופת מאמרים נפלאה העוסקת בדיוק בזה, ויש עוד רבות ורבים אחרות ואחרים. שנית, אין לי ברירה אלא להיות גם וגם, בדיוק כפי שלא הייתה לי ברירה אלא לחפש דרך שבה אוכל לייצב את התודעה אל מול הסבל שהכה בי כששהיתי אם אותו בחור שקיבל התקף פסיכוטי לפני 20 שנה. 

שני המסעות התאחו לכדי מסע אחד קשה ועמוק. יש בי הודיה עמוקה שהתערער ביתי הפנימי לפני 20 שנה. כברת הדרך שעשיתי בזכות אותו ערעור מאפשרת לי לשאת את תלאות הדרך במסע שאליו נזרקתי בעת האחרונה כששתי הבעיות הגדולות מהן התעלמתי במשך 20 שנה - הסכסכוך הישראלי-פלסטיני והחיבור של הדת עם המדינה, התפוצצו לנו בפנים. 

אי אפשר כבר להתעלם. אי אפשר שלא לנקוט עמדה. אבל מהי העמדה שלי? ברמת הערכים זה די ברור לי - בגדול מאוד, אני יהודי ליברלי שמאמין באיזון בין היהודי לדמוקרטי, שוויון, ערך החיים וכד'. אבל אני מאוד מבולבל איך ליישם את הערכים האלה ברמת הפרקטיקה, ובייחוד מול שתי הבעיות הגדולות שהזכרתי. 

עבורי החלוקה הזו לרמה הערכית ולרמה הפרקטית מאוד מועילה. היא מאפשרת לי גם להיות בטוח בעצמי, וגם לא לדעת מה לעשות באותו זמן. למשל, ברור לי שאני מאמין בערך החיים, אבל לא ברור לי, האם סיום המלחמה כרגע יביא בטווח הארוך לאובדן חיים גדול או קטן יותר. אני חושב ששאלות פרקטיות שכאלה הדורשות ידע ומומחיות שאין לי. לעומת זאת, יש בחזקתי כלים רבים, ביניהם ההליכה בדרך הדהרמה, שמאפשרים לי בהירות לגבי העולם הערכי שלי.

אני חושב שהבלבול בין הרמות האלה גורמות להרבה א.נשים שעושים.ות מסע פנימי, ופוגשות.ים את המורכבות הזו, לבחור פשוט להמשיך להתבונן ולא להתבטא. בעיני אין לנו את הפריבילגיה הזו יותר. אני חושב, שבהנחה ולא איחרנו את המועד, עלינו להפסיק לשתוק. עלינו לדבר על הערכים שאנחנו מאמינות.ים בהם באופן פומבי ובקול ברור, גם אם לא ברור לנו איך ליישם אותם. לא פחות חשוב, אם כן ברור איך ליישם אותם, לעמוד על זה בנחישות ובענווה.

בעיני, יש לפחות שתי סיבות טובות שבגינן, דווקא אנחנו, ההולכות וההולכים בדרך הדהארמה, צריכים להשמיע את קולנו. 

הסיבה הראשונה היא שהדרך מאפשרת לנו מודעות גבוהה יותר ודרגות חופש גדולות יותר ברמה הרגשית. האיכויות של מודעות ודרגות חופש הן קריטיות בכינון מחאה לא אלימה בכל מצב, ועל אחת וכמה וכמה בעת מלחמה. דוגמה אחת מני רבות היא יכולת להבדיל בין כעס, ששומר עלינו מפני עוולות ומניע אותנו לפעולה, לבין שנאה, שמתייגת אנשים ומביאה פעולות מבוססות נקמה או או דעות קדומות. א.נשים רבים סביבי מתבלבלים.ות לעיתים בין שני השדות הרגשיים האלה ופוגעים.ות במטרות המחאה, בעצמם.ן ובסביבתם.ן. גם אני לפעמים מתבלבל, אבל התרגול שומר עלי, ומראה לי את הדרך לעשות מחאה שהיא גם נחושה וגם חומלת, שרואה את האנושי המשותף.

הסיבה השנייה קשורה לאותה אנושיות משותפת שהדהארמה מבוססת עליה. הדרך הזו אינה נטולת ערכים. אפשר ללכת בדרך הזו ולהיות גבר או אישה, דתי או חילונית, דובר שפה כזו או אחרת, איש צעיר או אישה מבוגרת, לחשוב X או Y על הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. למשל לאחרונה פנה אלי בחור חרדי כדי שאעזור לתרגם את ההנחיות המוקלטות שלי ליידיש כי מסתבר שיש לא מעט חרדים שמשתמשים בהן. זאת דרך שיכולה לעזור לכל אחת ואחד, אבל בעיני, אי אפשר, למשל, להחזיק בתפיסה גזענית שאומרת שיש בי תכונות מולדות שנותנות לי זכויות יתר על בני ובנות אדם אחרים.ות, ולקבל את הפירות שלדרך הזו יש להציע. יש ערכים שהם תנאי להליכה בדרך הזאת. 

לדרך הזו בפרט, ולחברה בישראל בכלל, צריכים להיות גבולות ברורים. הגבולות האלה צריכים ויכולים להיות רחבים ולכלול דעות והשקפות רבות, אבל אסור להן לכלול דעות והשקפות, גזעניות ופאשיסטיות, שהחלקים המשפיעים ביותר בממשלה מחזיקים בהן. אף אחד לא ישמור על הגבולות האלה עבורינו. זמן ארוך מידי לא עסקנו בגבולות האלה כי לקחנו אותם כמובן מאליו. בזמן הזה נעשו הרבה פעולות כדי לפרוץ אותם, ועכשיו הם נפרצים. זה עלינו לעמוד בפרץ. 

לפני כמה ימים נעצרו 3 נשים, שתיים מתוכן פנסיונריות, בגלל שהניחו עלונים לשחרור חטופים על כיסאות בבית כנסת ציבורי שהיה פתוח וריק מאדם. הסיבה שנעצרו היא שבבית הכנסת הזה מתפלל יולי אדלשטיין, ח"כ מהקואליציה. לעומת זאת, מתוך מאות אנשים שפרצו באלימות לבסיס צבאי כדי לשבש חקירה של התעללות מינית בעצור פלסטיני, לא נעצר אדם אחד. אנחנו חיים בתקופה שבה אם לא ניקח חלק בהתנגדות לא אלימה אבל נחושה, בעד הערכים של יושרה, הגינות ואנושיות משותפת, ונגד מי שפועל כדי להטמיע ערכים של גזענות ופאשיזם בכל מוסדות המדינה, כולל במשטרה, יום יבוא ולא נוכל לקיים גם פעילויות של לימוד ותרגול דהרמה. כל אחד וכל אחת מאיתנו צריכ.ה לבדוק באיזה אופן ומינון היא.הוא לוקח.ת חלק במניעת האסון הזה. אין לנו יותר אפשרות להסתפק רק במסעות פנימיים, המציאות קוראת לנו למסע חיצוני נחרץ, נחוש, ומלא חמלה בהסתמך ובשילוב עם המסע הפנימי.   

אסיים במילותיו של ראם דאס, מורה רוחני אמריקאי שנפטר לפני 5 שנים. הוא אמר ב1977:

נדמה לי שכל ההנגדה בין העבודה הפנימית לפעילות חברתית חיצונית מגיעה מתוך היאחזות בתבניות מסוימות בראש שלנו. מנקודת המבט שלי שני אלה נפגשים במידה רבה בקרמה יוגה – היוגה של הפעילות היומיומית: ביצוע הפעולות היומיומיות שלנו בצורה כזו שתוביל אותנו לתודעה צלולה יותר, או לשלווה עמוקה יותר, או להארה או לכל דימוי אחר שאת רוצה להשתמש בו. העבודה שאת מבצעת הופכת להיות התרגול שלך, במקום שהתרגול ירחיק אותך מחיי היומיום שלך.