הגוף, הנפש והרוח בתוך מציאות משתנה

הבוקר הגיע עם שקט חדש, אבל הלב עוד לא הספיק להחליף קצב. אחרי יותר מחודש של מציאות מורכבת, הבוקר עוד שינוי רווי באי-ודאות. ניחוחות של אפשרות זהירה של מעבר בחזרה לשגרה.

איזה מין מעבר זה? מה מצופה מאיתנו לעשות עכשיו ברמת ההתנהגות ומתי? מסגרות? עבודה? האם הלב צריך עוד רגע כדי לעשות את המעבר הזה? והאביב שמגיע, מה הוא מזכיר לנו לגבי החלופיות של הטבע בעונות כאלה של מעבר?

כמובן שאין לי תשובות לשאלות האלה, רק הזמנה לא לוותר על רוחבה ועומקה של ההתבוננות במעברים האלה. אחת הטרנספורמציות הגדולות ביותר שא.נשים שמתרגלות ומתרגלים מיינדפולנס זוכות וזוכים לה, היא האפשרות הזו לשהות עם מצב במקום לפעול עליו. אני רוצה להציע שזה נכון בייחוד בתוך מעברים, בעיקר דרמטיים כאלה כמו שאנחנו חווים היום.

כדי להקל קצת על ההתבוננות הזו, אפשר לחלק אותה לשלושה רבדים:

בגוף

ברמת ההתנהגות, מה כדאי לעשות בתכלס? קשה להגיד משהו כללי. כל אחד ואחת, לפי מצב העניינים, יפעל באופן הכי מיטיב וחומל כשהעיקרון המנחה בעיניי הוא לדאוג לתמוך במי שבסביבה הקרובה אליי, כולל עצמי. אם יש לי משאבים לתמוך בעצמי, במשפחתי וחבריי, אז אפשר, ראוי וכדאי לתמוך בקהילות מרוחקות יותר.

בנפש

טוב לשים לב לקצב של הלב. לפעמים לוקח לו יותר זמן להרגיש מה שקורה מאשר הראש מבין, ולפעמים הוא יכול להרגיש גם דברים סותרים ומתחלפים. ההקלה מהפסקת האש יכולה להתחלף בדאגה לגבי ההמשך. התקווה לעתיד עשויה להתערבב עם האבל על העבר.

החזרה המהירה לשגרה עלולה להיות מנגנון של התעלמות מכל הקשיים שעברנו, ואנחנו עשויים לפספס שיעור חשוב בגלל הדחיפות להמשיך הלאה. במסגרת האמת הראשונה, הבודהה לימד אותנו "לדעת את הסבל עד תומו". אין הכוונה למהלך מזוכיסטי, אלא להבנה שהסבל אינו תקלה שיש לתקן, אלא חלק אינטגרלי מחוויית החיים שיש לקבל. אם לא נדע אותו עד סופו, סופנו יהיה לחוות אותו שוב ושוב.

הנפש היא דבר חי ומתפתח, ולכן איננה זקוקה לתיקון אלא לריפוי:

בתיקון של דבר דומם, המקור הוא חיצוני – המתקן מחליף פגוש שנדפק באוטו.

בריפוי של דבר חי, המקור הוא פנימי – המרפאה עוזרת למתרפא ליצור תנאים לריפוי להתרחש מעצמו, בקצב שלו.

"כמו שהטבע רגיל, להיות שלם עם עצמו" (ריטה).

לכן ההזמנה ברובד הנפשי היא לשים לב ללב שלנו ולליבותיהם של הסובבים.ות אותנו, ולאפשר מקצבים שונים ונתיבים מגוונים של ריפוי אמיתי, עמוק ואמיץ. כזה שמוכן באמת לחוות גם את המצוקה וגם את החסד, כדי ללמוד משניהם איך לעשות כאן עולם טוב יותר.

ברוח

כאן, בעיניי, אפשר לנוח. כשיש כל כך הרבה חוסר ודאות לגבי מה לעשות בגוף, והנפש גולשת על גלים של רגשות סותרים, המקום היחיד שבו אפשר למצוא עוגן יציב הוא המקום שמעבר להגדרות, מחוץ לזמן ומעבר למרחב.

כשאנחנו יושבות ויושבים לתרגול, לכמה רגעי חסד, הגבולות שמאפשרים מאבקים בין עמים ובין חלקי הנפש מתמוססים. זיכרון עתיק של חלופיות הטבע מתעורר, ואפשר לנשום את פריחת האביב.

לא משנה מה התנאים והנסיבות, הערסל הרוחני הזה תמיד פרוש לנו לנוח בו. האם נדע את הדרך אליו גם ברגעים מורכבים אלה? האם נשכיל להשתמש בגוף כדי לחוש את הרוח כחוויה קונקרטית? האם נוכל לצלול עם נפש סוערת אל מתחת לגלים, למים השקטים שבמעמקי הים?

התשובות לשאלות האלה, מחוויית החיים שלי, הן כן – וזה תלוי כמה נתאמן על ההליכה בדרך.

שיהיו ימים שקטים, עם בשורות טובות בקרוב, ושנשמור על הלב פתוח קצת יותר ממה שאנחנו רגילים.ות.